החלטה בתיק בש"א 808/05

1.      בפני בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב בתיק עב 303631/98 (מותב בראשות כב' השופטת סאמט ונציגי הציבור ה"ה שמר וישי).  פסק הדין ניתן ביום 31.8.05 והומצא לב"כ המבקש ביום 4.9.01, כך שהמועד להגשת הערעור (בשים לב לראש השנה) היה ביום חמישי ה- 6.10.05. הבקשה להארכת מועד הוגשה ביום ראשון ה- 9.10.05.

2.      נימוקי הבקשה הם:

2.1.   בשל החגים נתפס ב"כ המערער לטעות בקשר למועד ההגשה.

2.2.   בצהרי יום 6.10.05 ב"כ המערער שלח את הערעור לבית הדין באמצעות הפקס. במזכירות בית הדין סרבו לקבלו.

2.3.   למבקש סיכויי ערעור טובים. מדובר בנגר שעבד למעלה משלושים שנה בנגריה ונקבע כי לא קוימה לגביו הוראת צו ההרחבה לענין ביטוח פנסיוני, אך תביעתו נדחתה מן הטעם שנזקו לא כומת כראוי.

3.      המשיבים התנגדו לבקשה,  מנימוקים אלה:

3.1.   טעות משרדית של ב"כ המבקש בשל החגים אינה יכולה להוות טעם מיוחד. מה גם שמדובר בעילה סתומה ולא מפורטת שאינה מגובה בתצהיר.

3.2.   האיחור נבע מחוסר תום לב של המבקש באשר הוא נועד ליצור מצג לפיו המבקש לא מגיש ערעור, זאת במיוחד על רקע מכתב הדרישה של המבקש מיום 14.9.05 ובו עמד על תשלום הסכומים שנפסקו לזכותו בבית הדין קמא וכל זאת מבלי להזכיר ולו ברמז כי בכוונתו לערער. לענין זה מוסיפים המשיבים ומפנים לכך שהעתק מהודעת הערעור נשלחה אליהם רק לאחר שפנו לב"כ המבקש בעקבות קבלת החלטת הרשמת מיום 16.10.05.

3.3.   ליבת הסכסוך אינה הנזק שלא כומת, שמימלא נקבע לגביו כי הרכיב התיישן, אלא הליכי הרמת המסך בין המשיבה 5 לבין המנוח שיורשיו הם המשיבים 1 - 4. זאת ועוד, טוענים המשיבים פסק הדין של בית הדין קמא היטיב עם המבקש מעל ומעבר כאשר פסק לו פיצויי הלנת פיצויי פיטורים בסך של כ- 120,000 ש"ח בגין יתרת הפיצויים בסך של כ- 6,000 ש"ח, וגם לא חייבו לשלם למשיבים 1 - 4 הוצאות משפט חרף דחיית התובענה כנגדם.

4.      על פי תקנה 73 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב - 1991 (להלן - תקנות בית הדין) המועד להגשת ערעור על פסק דין של בית הדין האזורי הוא שלושים יום מהיום שבו הומצא למערער פסק הדין. עם זאת, רשאי בית הדין או הרשם להאריך מועד זה " מטעמים מיוחדים שיירשמו" (תקנה 125 לתקנות בית הדין). כבר נפסק כי אין בנמצא, בחוק או בפסיקה, רשימה סגורה של טעמים העולים כדי "טעם מיוחד". ספק אף אם ניתן לגבש נוסחה נוקשה אשר כוחה יפה לכל המקרים. אשר על כן, יש לבחון כל מקרה על פי נסיבותיו הוא .

5.      בהתאם להוראות תקנות 497ב ו- 497א (ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1982, אשר חלות על סדר הדין בבית הדין לעבודה מכח הוראת תקנה 129 (3) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב - 1991, לא ניתן להמציא בפקסימיליה כתב בית דין ראשון. כתב בית דין כאמור אשר ישלח לבית הדין לא יחשב כמוגש . המועד הקובע להגשתו של כתב בית דין ראשון הוא מועד מסירתו פיזית לבית הדין. הדברים צריכים להיות ידועים זה מכבר והתקלות בענין זה מיותרות ומכבידות על עבודת בית הדין. משכך, הגשת הערעור טעונה הארכת מועד, וזו תינתן - על פי מצוות תקנה 125 - רק "מטעמים מיוחדים שיירשמו".

6.      ב"כ המבקש טוען כי האיחור הוא פרי "טעות משרדית" בקשר למועד ההגשה שנגרמה בשל החגים. אכן, בעבר, ההלכה היתה כי טעות של בעל דין או של בא כוחו אינה מהווה טעם מיוחד להארכת מועד. אולם, כפי שנפסק במספר פסקי דין של בית המשפט העליון :

"כלל נוקשה זה עבר תהליך של שחיקה. לעתים, חסימת הערעור בשל טעות משרדית נתפסה כנוקשה יתר על המידה. בבש"א 6708/00 אהרון נ' אהרון נקבע שאין מקום לאמץ כלל הקובע קטיגורית כי  טעות שבדין לעולם לא תהווה טעם מיוחד להארכת מועד, וכי יש לבחון את טיבה של הטעות, טעמיה, הגיונה ובעיקר את השלכתה על זכויות בעלי הדין האחרים. עם זאת, שלילת הכלל כי טעות שבדין אינה מהווה טעם מיוחד להארכת מועד, אינה מובילה בהכרח לתוצאה כי כל טעות שבדין תוכר כטעם מיוחד שכזה. על מנת שהטעות תוכר כטעות אופרטיבית עליה להיות טעות שאינה מובנת מאליה ואינה ניתנת לגילוי על ידי בדיקה שגרתית, שהגשת כל כתב טענות מחויבת בה. כך אין מקום להיעתר לבקשה המבוססת על טעות שאין לה הנמקה, במובן זה שסדרי עבודה שגרתיים אמורים לגלותה ..".

7.      אלא שכבר נפסק כי קיומם של חגים אינו מקים טעם מיוחד באשר החגים הם דבר צפוי שעל בעל הדין להערך אליו . יתר על כן, המבקש לא פרט כלל מהי אותה טעות משרדית שנגרמה בשל החגים. מדובר בטענה בעלמא שאין דרך לבודקה ולבחון את מהותה וטעמיה . ככל שהטעות כוונה ליכולת להגיש ביום האחרון את הערעור באמצעות הפקס, הרי שבענין זה התקנות ברורות וידועות וכל בדיקה שגרתית שלהן תביא למסקנה כי הדבר לא אפשרי. בחירתו של המבקש להגיש את ערעורו ביום

     האחרון היא בבחינת נטילת סיכון, שתוצאותיו רובצות לפיתחו. בענין זה כבר נפסק
    כי :

"בעל דין המבקש לנצל התקופה העומדת לרשותו עד תום, ולפעול ביום האחרון ממש, נוטל על  עצמו סיכון שיחול שיבוש או שתקרה תקלה, שאינם מצדיקים הארכת המועד, ועליו לשאת בתוצאות סיכון זה".

8.      המבקש מפנה בענין זה לסיכויי הערעור. אכן בפסיקת בית דין זה נקבע כי סיכויי הערעור מהווים שיקול שיש להביאו בחשבון בהליך שעניינו הארכת מועד להגשת ערעור או להגשת בקשת רשות ערעור . להלן אבחן את סיכויי הערעור לגבי המשיבים:

8.1.   במקרה הנדון הערעור כנגד המשיבים 1 - 4, בהיותם היורשים של מנהל המשיבה 5 (המעבידה), מכוון כנגד דחיית התביעה של המבקש להכיר במנהל כמעביד של המבקש ו/או להרים את המסך. בית הדין קמא כי לפי מבחני הפסיקה רק המשיבה 5 היתה מעבידתו וכי אין הטענות להרמת המסך הן בבחינת הרחבת חזית ובכל מקרה אין כל עילה להרמת המסך. לאחר עיון בתיק בית הדין קמא ובפסק דינו בסוגיה זה לא נראה כי יש למבקש סיכויים ממשיים להצליח בערעורו בענין זה אפילו תתקבל טענתו שלא הורחבה החזית. שכן, פסק דינו של בית הדין קמא בסוגיה זו מושתת על הקביעות העובדתיות וכידוע ערכאת ערעור אינה ממהרת, בלשון המעטה, להתערב בקביעות אלה. כל יהבו של המבקש מוטל על הטענה לפיה היה המנוח "הרוח החיה", אך בית הדין קמא שאין בכך די, מקום בו לא הוכח עירוב נכסים או ניצול לרעה של האישיות המשפטית הנפרדת.